עמוד הבית > טור שבועי > טור שבועי 5

ראש הטופס

 

תחתית הטופס

 

קוראים יקרים,

חג חנוכה בפתח, חג האורות. חג של ניסים. ו..על זה עוד נדבר.

אך האם באופן קבוע יש באפשרותנו לייצר ולבחור את חיינו בקודים קבועים של ניסים, אור וחג? - אדם קובע את המציאות בה יחיה.

נכון, דברים מסוימים קורים גם מתוך ההשפעות הכלליות הסביבתיות, של זמן ומקום. מצב של אנרגיה כללית או פוליטית המושך לכיוון של בעיה ביטחונית או מלחמות, יכולים להיחשב למצב שבו אין לנו יד ויצירה.. אבל גם אם זה נכון וגם אם לא נתייחס כרגע לאחריות הקולקטיבית של אווירה, מנטאליות, פחד או כעס, יש בידנו לבחור את התגובות שלנו ולקחת אחריות על התוצאות המועדפות עלינו ממקומות גבוהים של בריאה ולא של רגשות נמוכים כמו פחד, כעס או נקמה. אדם אשר חולה במחלה מסוימת יצר בחייו סיטואציה של התמודדות ברובד הפיזי. לפני הרובד הזה היה קיים מצב רגשי או נפשי או אנרגטי שהיה הבסיס ומצע נוח שעליו יצמחו הדברים. מצב של איפוק למשל וחוסר היכולת לבטא את עצמנו, הצורך לרצות אחרים ואי היכולת להתמודד עם מצבים, יוצר פער בין הצרכים האמיתיים שלנו ובין המעשים שלנו בפועל. מתוך אותו תסכול ומתוך המקום החסום, ניצור מלחמה פנימית שאם לא תצא החוצה, תתפרץ עיתים בתוכנו. חוסר ביטוי יפגע בצ'אקרת הגרון, כעס למשל עלול לפגוע בכבד ואובדן - בריאות. ידוע שיש קשר ישיר בין גוף ונפש. ישנם אנשים האומרים לי: "הרי זה לא נעים לפגוע באחר".. אך האם זה כן נעים לפגוע בעצמנו?..

אדם החי את חייו באמת רגשית וביושר פנימי, חייב להתייחס לצרכים שלו כדבר ראשון, משום שזה יהיה הבסיס עליו יבנה את כל הסובב אותו בחייו.

אדם הרוצה לתת, חייב שיהיה לו ממה לתת, אחרת הוא מרוקן את המאגרים האישיים שלו ומכאן מחליש את האנרגיה הכללית. בדיוק כשם שאם יש לי עשרה תפוחים ונתתי מהם שמונה, נשארתי עם שניים בלבד וכל זמן שלא אדע לקבל וליצור מצב שבו יתחדש המאגר, לא היה לי כבר ממה לתת ואתן על חשבוני – ומכאן השיבוש. נתתי ונשארתי בלי כלום.

אדם הרוצה לתת, חייב לדעת גם לקבל - ולפעמים אפילו לדעת לקחת.

מתוך ערך שזה מה שמגיע לי. שאני ראוי ובעיקר ללא אשמה הנובעת משיבוש של חינוך ומוסכמות שעיתים נוצרו בכדי שנבחר מתוך החוויה אם זאת הדרך המתאימה לנו - ואם לא, יש בידנו לשנות !.

דרך החוויה, דרך המקום שהבין איך לא, ובוחר ליצור מה כן מתאים לנו ואיך לנהל את חיינו מתוך התובנה. אנחנו במקום הראשון!.

הורה אשר מחפש אוכל לילדיו בגלל סכנת רעב ויודע שאם לא ימצא אוכל תישקף סכנה לחייהם, מחויב כשמצא פיסת לחם לקחת את הביס הראשון!

וזאת בכדי להבטיח שיהיה לו את הכוח להמשיך ולהאכיל אותם גם מחר.

אנחנו רגילים שקודם כל הילדים.. זה בסדר, אך חייב שיהיה לנו תמיד ממה להמשיך ולתת ולכן החובה שלנו מול עצמנו היא גם להסכים לקבל, להתמלא ולהיות צינור המעביר דרכו, אך לאו דווקא על חשבונו.

להרבה אנשים קל הרבה יותר לתת מאשר לקבל. כמה פעמים שמענו: לא הייתם צריכים, זה בטח עלה כך וכך.. או בפעמים אחרות אנחנו דווקא

מתחשבנים: אנחנו נתנו כך וכך והם החזירו הרבה פחות..

נתינה הופכת להיות ממקום נקי, אך ורק כאשר אדם יודע גם לקבל. אדם שיודע רק לתת, הופך להיות אדם שהנתינה משרתת אותו ובאה ממקום של "אגו". אולי אני רוצה שיאהבו אותי, אולי אני מעוניין לרצות, למצוא חן, להרגיש שווה, להשיג משהו...

אדם שלא חש שווה מראש בפנימיותו וזקוק ליצור הוכחות על כך דרך הזולת, בעצם מתנהל מהערכה עצמית נמוכה ומזהה בתוכו את הצורך המתבקש עבורו: לשנות במודע ולהעלות את הערכתו העצמית לדרגה של יוצר. בגובה העיניים. שווה ונהדר כפי שהוא ובעיקר מבין שהכול יכול תמיד להשתנות ולצמוח בזמנו הנכון, כי הוא בא מתוך אמונה בעצמו וביכולותיו, בזכותו הטבעית לטוב ומתוך אמונה בתהליך ובחיים בכלל.

איך זה מתקשר לנתינה וקבלה? – "מגיע לי". ולכן מתוך המקום המקבל, יש לי גם ממה לתת ואני יכול להיות נדיב כלפי אחרים וכלפי עצמי באותה מידה של איזון.

גם בתהליך שכולנו חווים כקשיים אובייקטיביים במציאות של היום,

ניתן לנו להתמודד מול הקשיים באותם הקודים. לא מתוך הפחד, לא מתוך קורבנות, אלא מתוך המקום השומר על רגיעה פנימית וחושים מחודדים על מנת לדעת מהו הדבר הנכון ביותר המתבקש לצורך ההקלה, לבחור איך אני מתמודד. לא לפני שקיבלתי בקבלה מוחלטת: שזה מה שיש - ועכשיו אני ניגש לראות: מה אני יכול לעשות בכדי לשנות.

 

מידי יום כל אדם יכול לחוות את חייו רצופים בניסים קטנים.

אנחנו מקבלים את מירב החיים, כדבר מובן מאליו.

לכו לשאול אדם במחלקת שיקום מהי הרגשתו לאחר שהצליח לרכוס שרוכים לבד או לצחצח את שיניו בפעם הראשונה, לאחר תקופת שיתוק פיזי ומאמצים? האם הכול מובן מאליו? אנחנו מתייחסים לקושי ביתר תשומת לב ומקבלים את החיובי כמובן מאליו. על כן יש לחוסר, יותר כוח בחיינו ואין מספיק כוח-בונה להכלה של כל הטוב שיצרנו במו ידינו -ושאינו מובן מאליו. אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו כמה נפלאים ואהובים אנחנו וכמה כוח יש בידנו לבחור כל מציאות - ובעיקר להסכים לראות את הניסים הקטנים ואת האור הקבוע ואת החגיגה האמיתית אשר נקראת החיים, אשר גם הם לא מובנים מאליהם ולא לנצח. לכן כל עוד אנחנו פה, יש לנו משימה וחיים שלמים להגיע למצב של שלם. אדם שלם עם עצמו, הנו כאמור אדם אשר חי בשלום - ובשלם יש הכול !. כשנקבל כל מצב קיים, נפסיק להתגונן ונתחיל ליצור. כל דבר ניתן לשינוי. אין מקריות ולא סתם. אנחנו יכולים לבחור לזמן לחיינו רק דברים התורמים למודעות האישית שלנו ושל הכלל.

ובעיקר לקום בבוקר ולשאול: איזה נס אני מבקש לזמן היום?

וגם אם אצל אנשים מסוימים זה יהיה קפה.. אנשים מודעים מבינים שאם מגיע לי על עצם קיומי, אין מניעה לחוות חיים של הצלחה והגשמת המטרות שהצבנו בחיינו בקלילות והנאה. אם לא דרך הפרטים של הסיטואציה, אז דרך הגישה המתמודדת. וויתרנו על הפחד, וזהו כשלעצמו אור וחג ובעיקר יופי של נס.

אז לכו לחייכם באהבה כי כמו שאומר השיר המוכר: באנו חושך לגרש, בידנו אור ואש, כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן, סורה חושך..

- ויהי אור. להתראות דרור.

ולהיות שלמים ולא מושלמים..

 

 

 

 

 

 

תוכן פעילויות  
חדשות ועדכונים  
הרצאות וערבי חוויה
גלריות וקטעי וידאו  
מאמרים
טור שבועי
תפילה  

פותח ע"י סופטמדיה בניית אתרים